הרכב כוחות הנפש באדם כנגד רבדי התורה

נפשנו מורכבת מ-5 כוחות ה'מתלבשים' זה בזה:

המעשה (הכי נגלה) – הדיבור – המחשבה – הרצון - המדמה (הכי נסתר ומופשט ובו נמצא התענוג) - בסולם עולה ויורד.

כל כח ממלא את הכח שמתחתיו ובכך גורם להתגלות יותר רחבה ומשפיעה בעולם המעשה. בע"ה נסביר בקצרה:
כל פעולותינו מושפעות מדיבורינו, שהוא בעצם התגלות מחשבותינו.
למחשבה יש גילוי במציאות רק כשהיא "מולבשת" באותיות ומבוטאת בדיבור, בקול:
עד שהקול הפנימי מתגלה כאור "מקיף", (שיוצא החוצה), הוא עובר מסלול שיוצא מחלל הבטן, עובר דרך ה' כנפי ריאה – לקנה – מסונן דרך ה' מוצאות הפה, מתערבב עם רוק (יסוד המים) – יוצא החוצה ויוצר תהודה כאשר פוגע בגלי הקול המקיפים שבאוויר.

בתוכנו ישנן תעלות רוחניות שבמצב בריא רצים בהן רצונות כל הזמן.
הרצון הוא דלק שמתלבש בהבל פינו – פוגע באוויר – ופוגע בשומע אותנו בדיוק באותה נקודה שיצא ממנה.

אותו כלל פועל גם בחינוך: דיבורנו הוא ניגוננו.

לפי טעם (טון) הדיבור ניתן לזהות מצבים נפשיים, ומכאן גם החשיבות של הצלילים ששומע איש הישראלי:
אם נדע מהיכן יוצא הקול שלו, ואיזה סוג מזיקה גורם לו ריגוש, נוכל גם לדעת איך לתקן בנפש, ואיך לנתב את יכולותיו ונטיותיו – לכיוון הקדושה, לחיבור.

מה שמשפיע על מה אנו חושבים – זהו הרצון, ובלשון הבעש"ט הקדוש :
"כל הכוחות נמשכים אחר הרצון, ובכל מקום שרצון האדם שם הוא עומד".
לכן כשאנו רוצים משהו וליבנו נוטה לשם – נזכור אותו ונחשוב עליו. וגם כאן פועל אותו כלל בחינוך:
למשל תלמידים הנחשבים סוררים, או קשים, אינם מבינים לא כי 'אין להם שכל' או כי 'הם חסרי יכולת', אלא כי הרצון שלהם וההזדהות שלהם אינם מאירים שם, ולכן גם ה"תיקון" הוא ברצון .
התלמיד צריך להזדהות עם המקום שממנו יוצא קול המלמד או מורה ההוראה כי אחרת הוא יחפש (חלילה) צלילים אחרים להזדהות איתם – ואם הקולות (שירים) יוצאים ממישהו שאינו מתוקן (בברית, שבת, כשרות, דעת) – זה משפיע עליו באותו מקום בנפש.

כי עלינו לזכור שגם בטומאה ישנו תענוג (זמני, שיקרי, חולף, אך עמלק קיבל רשות להגיע עד הקליפה של הכתר), ובלשון הבעש"ט הקדוש:
"אדם מונח היכן שמונח רצונו – ורצונו היכן שתענוגו" :
אדם רוצה את מה שיש לו ממנו הנאה ותענוג, איזו תועלת מורגשת, וכח התענוג שוכן בתוך כח המדמה (שמדמה צורה ליוצרה).
כלומר: הנחת היסוד שלנו היא שיש כח תענוג ששואף להתפשטות – ואיש הישראלי חש את הצורך לספק לו הזדמנויות, ואם כך יש לו גם תנאים (מולקולות וכו'), והחכמה היא לזהות ולהבחין מתי התענוג הוא תנאי להתגלות של משהו נשגב יותר (שזה חיובי וזו אחת המטרות), ומתי הוא נהפך למטרה בפני עצמה (שזוהי עבודה זרה ל"ע, כי "הופכים ענף לשורש").

גם התענוגות הכי שפלים – שורשם בכתר (ובע"ה עוד נסביר את המושג):
כל מה שקורה הינו התגלות של רובד נסתר, ותמיד עלינו לש(בח)נן שהנקודה הראשונית – היא מעבר.
וכך, חוליה מושפעת מחוליה, ענף מתחבר לענף – עד לשורש: מעשה – דיבור – מחשבה – רצון – תענוג (השוכן בכח ה'מדמה').

את חלוקת כוחות נפשנו ניתן להקביל לפרד"ס התורה:
הפשט (לימוד ההלכה) – מכוון לכוחות העשייה והפעולה שלנו.
הרמז (לימוד משנה וגמרא) – פועל ומתקן את כח הרגש והדיבור.
לימוד הדרוש (מדרשים, אגדות ופירושים לתורה) – מפתח ומשכלל את המחשבה.
(ויש גם המחליפים בין שני האחרונים, כי לימוד התורה מעניק שיקול דעת וכח ריכוז עמוק, משום שבנוי על שילוב העוצמה השכלית של כל גדולי הדורות עם יכולת התפעלות הלב מכל דקויות הנפש).
כח הרצון - מושפע, מתעלה ומזדכך מלימוד פנימיות התורה, שלה ג' ענפים: הזוהר הקדוש וקבלה, מוסר וחסידות. [מעליהם נמצאים ה'רזין דרזין' של התורה – המושגים אך ורק ע"י כח המדמה דקדושה].

בפנימיות התורה מוסבר שלפרד"ס מותאמים גם הטנת"א, ומבאר רבנו :
"כי יש ד' מדרגות הנקראות טנת"א: טעמים – נקודות – תגים – אותיות. והטעמים הוא הגבוה שבין המדרגות הנ"ל, כי הטעם הוא המאיר בתוך הדיבור ובתוך האותיות הנחתכות ע"י הפה והלשון".
ועל כן כששרים, אזי אור הטעמים מתלבש באותיות ומאיר דרכן ומוציא החוצה את אור הפנימיות ע"י השירה.
ועל כן לימוד התורה צריך להיות בשירה ובשמחה כמו שאמרו חז"ל : "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה – עליו הכתוב אומר – וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" וכו'.
גם התפילה חייבת להיות בניגון כי זו-זו העבודה שבלב, כפי שאחז"ל: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל – איזוהי עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זוהי שירה".
כי השירה (בפה) מעידה ומגלה על שמחה ולב עולץ, וכך צריך להיות גם עניינה של התפילה. נמצא:
שהשירה – עניינה צד הקדושה, ומהותה היא: שמחת האדם בעבודת הבורא יתברך.
והטעמים הם ניגונה של התורה ומקבילים למימד הפנימיות, הסוד שבתורה – ולכן משפיעים על רובד הרצון שבאיש הישראלי.

טעמי המקרא הם חכמה ייחודית לעם ישראל:
בעזרתם יודעים מתי לסיים פסוק, מתי להתחיל חדש, מתי להבדיל בין שאלה ותשובה ובין נושא לנושא, בין דברים שיש לומר במהירות לעומת אחרים שצריך לומר באופן מתון, בין ציווי לבקשה כלומר:
העברת מסר מעל לרבדי הדיבור והמחשבה – בעזרת הקול.
הניגון של התורה נותן לה טעם – בדיוק כמו פן ה'סוד' של התורה ל'פשט' ולתושב"ע.
ומכיוון שהטעמים הם מעל לאותיות, אז הניגון גבוה מן המילים – כלומר, לב גבוה משכל, האמונה גבוהה מטעם ודעת.
אמנם עבודת היהודי בד"כ היא להשליט מוח על הלב (שכל של תורה על ה'מורגשות'= המידות, ועוד נסביר בע"ה), וכאשר האדם מגיע לשלום פנימי אזי הרגש מפרה את כל מעשיו, ואלו (הנפעלים ע"י רצון ה' יתברך מכח שכלו) – נעשים ברגש רב.

שלימות יציאת הרגש לפועל הוא כאמור, בניגון ובשירה.
השכל שמנווט את הרגש – מתבטל אליו בזמן השירה (או הריקוד שאליו בע"ה גם נגיע), ובמצב כזה האדם יכול להשיג הבנה והשגה שהיא למעלה מן השכל הרגיל – הנקראת "אור מקיף" (כמו הילה שמסובבת אותנו ומחכה להיכנס ולהאיר בתוכנו).
זה לא יכול להיתפס בשכל. רק ברגש.

וכשהאדם שר ורוקד בשמחה עצומה, אז הוא יכול לזכות להשיג השגות עליונות וגבוהות ממדרגתו עד עתה, ואלו הן "ניצוצות" שאחר כך נכנסים פנימה לשכל – והאדם מתרגמם להבנה.

מסופר על אדמו"ר הזקן (ר' שניאור זלמן מלאדי זצ"ל, בעל התניא), שהגיע פעם אחת לשקלוב, וגאוני עיר זו בידעם את גאונותו, הכינו לו שאלות רבות.
כאשר עלה לדרוש הודיע להם כי במקום לענות על קושיותיהם - ישיר להם ניגון.
והחל לשיר בדבקות עצומה, ובשעה ששר – נפתרו כל קושיותיהם של גאוני שקלוב. (שם הניגון: "ניגון מתן תורה"...).
מה מלמד הסיפור?
שהשירה פותחת מעיינות חדשים שמעל לשכל, את הבנת הלב, וזהו כח האמונה והתשובה – שהם למעלה מטעם ודעת, ונתפסים על לב האדם.
ולכן ע"י ניגון יכול אדם להתעורר בתשובה, כמו שהלויים היו פועלים בשירתם במקדש, שע"י ניגון כשר – היו השומעים מקבלים אורות מקיפים של תשובה, למעלה מתפיסת המילים!

ברבדים אלו של ה'חוקיות שברוחניות' – משתלבים גם אזורי הגוף והספירות.